ספרי חסידות הם אוסף ספרים שנכתבו על ידי תנועת החסידות, אשר נוסדה על ידי רבי ישראל בעל שם טוב (1700 - 1760). היא הייתה בראשיתה תנועה דתית, אשר הביאה ליהודי מזרח אירופה (דרום מזרחה של פולין דאז), טעם חדש בחייהם הדתיים. היא גיבשה מנהיג מטיפוס חדש, ה"צדיק", שאסף סביבו עדה, ודאג ליהודים נוספים בתפרוסת גאוגרפית רחבה יחסית (לעיתים במקום ה"קהילות" שהסתאבו, או אף הפסיקו להתקיים).
החסידות קיבלה תנופה רבה על ידי יורשו של הבעש"ט, רבי דוב בער ממזריטש ("המגיד ממזריטש", 1772-1710) וחבר תלמידיו, שבאו מאזורי-התיישבות יהודיים נרחבים במזרח אירופה והפיצו את התורה החסידית החדשה במקומותיהם. התפשטותה של החסידות במוקדי יישוב יהודיים מגובשים, הביאה, בטבע הדברים, להתעוררותה של התנגדות לתנועה ולדרכי המאמינים בה, והחל מאבק בין ה"חסידים" לבין מתנגדיהם ("המתנגדים"). דרך תעמולה חשובה ביותר של החסידות הייתה על ידי ספרים שנכתבו על ידי מורי החסידות ועל ידי תומכיהם, ובאמצעותם המשנה החסידית בעוצמה רבה