הספר חפץ חיים - שמירת הלשון , ברמזו אומר המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), שעניינו דברי מוסר ודרושים בתחום זה.
גדול, כריכה קשה.
אודות החפץ חיים מחבר שמירת הלשון
רבי ישראל מאיר היה מחשובי הרבנים לפני השואה, וכונה כך על שם ספרו "החפץ חיים" על הלכות שמירת הלשון. החפץ חיים סבר שאחת הסיבות העיקריות לאריכות הגלות הוא הזלזול וחוסר הידיעה בעניני שמירת הלשון. חוסר ספר הלכה מרכזי בנושא, הוא אחד הסיבות העיקריות לרפיון בנושא.
"נתמוטט העניין מכל וכל, כי ממילא הורגל האיש לדבר כפי שיזדמן שיצא מפיו, ולא להתבונן בו מתחילה פן דבר זה נכנס בכלל איסור רכילות ולשון הרע" (הקדמה לספר החפץ חיים).
על כן חיבר בראשונה בעילום שם ורק לאחר שנים הרבה בשמו - את ספר ההלכה "חפץ חיים", בבקשו לרמוז למקרא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבֵר מרמה" (תהלים לד, יג-יד). בספר מרוכזים ההלכות ב-2 חלקים. חלק ראשון הלכות לשון הרע, וחלק שני הלכות רכילות. כעבור שנים אחדות כתב את ספרו "שמירת הלשון", ברמזו לדברי המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), שעניינו דברי מוסר ודרושים בתחום זה. מאז נכרך שמו של החפץ חיים במאבק בלשון הרע. הוא האמין באמונה שלמה כי מצוות לא ניתנו אלא אם אפשר לקיימן. לכן, עם כל הקושי העצום הנובע מטבע אנוש, ביקש ללמד שניתן לנצח את הנטייה הטבעית של האדם לדבר לשון הרע, או לפחות לצמצם אותה.