תורת הגר”א ומשנת החסידות
ליבון עיוני תורני של המחלוקת בין שיטת הגר”א לשיטת החסידות ומתבאר בו מושגי יסוד במחשבת האמונה.
ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (ידועים בימינו כ"ליטאים"). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעתים אף מסירה לשלטונות.
ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה ולאור זאת, הוא התרחק והתנגד מכל וכל לחסידות. לחסידות התנגדו גם הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא), תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, מחותנו של הגר"א ר' אברהם דנציג, ר' שלמה חלמא מחבר הספר 'מרכבת המשנה' ואחרים.
גישה מתונה יחסית לשורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים, ניתן למצוא בפרשנות הראי"ה בספרו אדר היקר:
"החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, על ידי רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים."