מדמה כיצד הם יורדים אט אט בכבש האניה,
מזוודותיהם המרופטות בידיהם והם נופלים על
צוארי ואני מביא אותם אל הורי, ובביתנו ילונו ולמשפחתנו יהיו.
והנה, ואני כבר נער סוף סוף מצאתי לי קרוב
משפחה. אפילו דמיון חיצוני יש בינינו. בביתנו
הוא מתגורר יחד אנו סועדים. יחד אנו הולכים
להתפלל בבית הכנסת. מעת לעת אנו יוצאים
ומסיירים בשיפולי העיר ואני מקדיש לו זמן.
כיאה לקרוב משפחה. ואף הוא מקדיש לי זמן
כי הנה כי כן עלינו להכיר זה את זה. הלא משפחה
אחת אנחנו. אבל לא באניה מרופטת הגיע קרוב
משפחתי, ואת שפת המקום הוא דובר וגם את
משעולי העיר הוא מכיר. אותו קרוב. קרוב- רחוק אבי הוא.
חלקה השלישי והאחרון של הטרילוגיה ‘באשר הוא שם’
אוסף אליו באהבה ובחכמה את שני החלקים הראשונים,
את כל סימני השאלה שנשאלו, את כל סימני הזיהוי
ונסיונות הגישוש, את געגועיו של צבי הילד והנער אל אביו
הבלתי נגיש, ואת דפיקותיהם של ילדי משפחת שטרן על
השריון העבה שלבש אביהם צבי עם הזמן, דפיקות ומהלומות
שבסופו של דבר יסדקו אותו.