לא אנחנו הקטנים
הרב משה לוינגר זצ"ל (תרצ"ה-תשע"ה) היה ממחדשי ההתיישבות היהודית במרחבי ארץ האבות לאחר מלחמת ששת הימים ופעל כל חייו למען תקומת עם ישראל בארצו. בשנת תשי"ד סיים הרב את שירותו הצבאי בנח"ל, ולאחר מכן, בשנת תשט"ו, קבע את מושבו בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב לחמש שנות לימוד אצל מורו ורבו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. בסוף שנת תשי"ט פנו אנשי קיבוץ לביא לרצי"ה קוק בבקשה שיסייע להם למצוא רב לקיבוץ. לבקשת הרצי"ה קיבל עליו הרב לוינגר את השליחות, ועבר עם משפחתו לקיבוץ לביא, היה לחבר קיבוץ מן המניין וכיהן בו כרבו הראשון.
לא בכדי דווקא באותה שנה, כמה חודשים לפני המעבר לקיבוץ. נכתב המחזה 'לא אנחנו הקטנים' בהכנה לחיים בקיבוץ ובהכנה למפגש עם תנועות וקבוצות מגוונות בחברה הישראלית ומתוך אידיאל, חזון ושאיפה בהירה הציף הרב לוינגר במחזה זה את השאלות המורכבות ביותר בחברה הישראלית של אותם הימים: מה תפקידה של מדינת ישראל? מה תפקידם של האזרחים החיים בה? האם נכון שכל אחד יתגייס לצבא? מה ערכו של לימוד התורה בישיבות? האם גאולת ישראל תופיע מן השמיים או תגיע מידי האדם? אלו חלק מן השאלות העולות משורות המחזה, והתשובות על שאלות אלו נשמעות אחת לאחת מתוך קולות גיבוריו וקורותיהם.
אומנם שישים שנה חלפו, אך נדמה כי שאלות אלו, שהיו שייכות לדור הקודם, נכונות יותר מתמיד גם לדורנו.
את המחזה שמר הרב בארכיון האישי שלו ואיש לא ידע על קיומו עד פטירתו. לאחר פטירתו נמצא המחזה בכתב ידו.