מי השילוח איזביצה

מי השילוח איזביצה , ר' מרדכי איזיביצא

הספר מי השילוח של ר' יוסף לינק איזביצא הינו ספר המסודר לפי פרשיות השבוע.

אודות הספר מי השילוח, ר' מרדכי איזביצא

רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר ר' גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח" בשנת תר"כ, כשש שנים לאחר פטירתו. שם הספר הוא על פי דברי רבו של רבי מרדכי יוסף, רבי שמחה בונים מפשיסחה שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט אבל חופרים עמוק עמוק". בנוסף לכך ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי".

רבי גרשון חנוך הניך כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה". ואכן פרסום הספר עורר התנגדות עזה בקרב חלק מהציבור. בהקדמה לספר "בית יעקב" הוא כותב על סבו: "ולימד דעת את תלמידיו שיבינו בדברי רבי שמעון בר יוחאי והאר"י כמו שמבינים פשוטי דברי הלכה", "שאין שום דברי תורה שאינם שייכים לכל פרט נפש".

• יסוד עיקרי בהגותו של רבי מרדכי יוסף, הוא הפנאנתאיזם הקיצוני שהוא גרס הלכה למעשה, ולפיו המציאות כולה היא אלוהות. לפי זה גם רצונותיו והכרעותיו של האדם, אף על פי שהם נראים לו כהכרעות אישיות שלו, לאמיתו של דבר אינם אלא דבר האלוהים. מכך מתבקשת השקפה דטרמיניסטית, הגורסת שתחושת הבחירה החופשית אינה אמיתית. אשר למהותה של הבחירה החופשית העומדת בבסיס המצוות, קיימים רמזים סותרים בספרי רבי מרדכי יוסף, וההוגים במשנתו הציעו דרכים שונות בביאור העניין.
  

• על פי שיטתו זו גרס רבי מרדכי יוסף עוד, שמעשי חטא שונים המוזכרים בתנ"ך אינם מעשי חטא אמיתיים, והם נראים כך רק לכאורה. כך למשל טען שלפעמים אונסים אדם משמים לעשות מעשה מסוים הנראה כחטא ואינו חטא, ולמעשה לזמרי בן סלוא לא הייתה את האפשרות להתגבר על יצרו מכיוון שלמעשה משמים כיוונו אותו למעשה נטילתו את כזבי, וברוח זו ביאר גם את מעשי יהודה ותמר.
  

• בנוסף כתב רבי מרדכי יוסף, שהמצוות שניתנו בתורה בכל פרטי החוקים הקפדניים שבהם, לא ניתנו אלא לתקופה זו, כאשר היצר הרע בתוקף, ואין ביכולת האדם להבחין מלבו הוא מהם הדברים הראויים ומהם המעשים שאינם ראויים. אך התכלית הנרצית, שתיושם בפועל באחרית הימים, היא שהאדם ידע מלבו הוא את שהוא צריך לעשות בכל רגע נתון, בלי חוקים חיצוניים וכלליים.
  

• במקומות ספורים בחיבורו נראה גם שגרס שאין דרך רציונלית להוכיח את קיומו של הבורא, והדרך להכירו היא על ידי תפילה מעומק הלב, כחוויה אקזיסטנציליסטית.
  (מתוך ויקיפדיה)